CHAPTERS
    סיפורים אישיים אבנר הורוביץ
    X

    אבנר הורוביץ

    Tel-Aviv

    לפני כמה שנים, כשהם משתתפים בסדנה של לוחמים לשלום, סיפר לאבנר הורוביץ עמיתו הפלשתיני על מקרה שאירע  לו

    בעודו יושב בחנות בטול כרם, נופף לעברו חבר מתוך מכונית נוסעת. בו ברגע נשמע פיצוץ עז. המוכנית עלתה באש והחבר שאך זה נופף לעברו  נהרג בסיכול ממוקד של צה"ל ממסוק.

    הסיפור עורר בהורוביץ תחושה מוכרת. הוא הרי מכיר את גרסתו האחרת.  ב-1990 יצאו הוריו לטיול במצרים. ליד איסמעלייה עקפה מכונית את האוטובוס בו נסעו ופתחה לעברו באש. חוליה פלסטינית מירדן השליכה רימונים לעבר האוטובוס שנעצר בוער. רימון אחד התפוצץ מתחת לאביו . האמא עוד הספיקה לגרור את גופו החוצה, לראות אותו נושם נשימה אחרונה. כעבור יומיים, החזירה ארצה את גופתו של מי שהגדירה "אדם טוב".

    והאבא של אבנר אכן היה אדם טוב. איש שמאל בתודעתו, מתכנן ערים במקצועו. לבוש דובון היה מתרוצץ על גבעות השומרון לצד אריאל שרון ועוזר לו לאתר עוד נקודות להתנחלויות חדשות. במקביל, הלך ללמוד ערבית מתוך אמונה שצריך לדעת את שפתו של השכן.

    בתוך הדואליות הזאת גדל אבנר, עד שלא יכול היה עוד. אחרי מות אביו חדל ללכת גם לטקסי הזיכרון, מתקשה להמשיך ולראות במלחמות גזירת גורל.  גם נראה היה לו שמות אביו מנוצל לצרכים הלא נכונים.

    רק כאשר היה בטקס הישראלי- פלשתיני הראשון – רווח לו. "חזרתי לנשום", הוא מתאר את התחושה ואת הכרה שאפשר אחרת. הוא מצא נחמה בתובנה שאת השכול בחייו הוא יכול להפוך למנוף של שינוי וצמיחה.   בלוחמים לשלום, בקבוצת תל אביב- שכם , מצא עצמו יושב לצד אנשים שכולים אחרים, וליד לוחמים לשעבר המאמינים במטרות הזהות לאלו שלו והמבקשים לשחרר את שני הצדדים מעולו של הסכסוך.

     בטקס הזיכרון סיפר לראשונה את סיפורו האישי, בלי רגשי נקם.  וגם סגר מעגל. "הרי היד שלחצה על ההדק שירה את הטיל מהמסוק שהרג את חברו של עמיתי הפלסטיני והיד שהשליכה את הרימון שהרג את אבי – הן בבואה זו של זו", מתאר אבנר את תחושתו. האחריות למוות היא של שני הצדדים, כמו גם הסיכוי לשלום.

    X