CHAPTERS
    X

    אודי גור

    ירושלים

    אודי גור, בן 37 מירושלים, חבר ב"לוחמים לשלום" מאז 2009.

    לוחמים לשלום עבורי זו קהילה שבה יש לי שותפים וחברים עמם אני חולק את החלום, הנכונות והדרך.

    גדלתי במשפחה שהשתייכה לשמאל הציוני, עם סבים ניצולי שואה וחיבור חזק לארץ, לתרבות ולשפה. החוויה הפוליטית המעצבת שלי כמתבגר הייתה הסכמי אוסלו ורצח רבין – כלומר התחושה שהשלום אפשרי אך יש להיאבק עליו. כנער השתתפתי בהפגנות וחילקתי סטיקרים בעד שתי מדינות וסיום הכיבוש, אבל לרוב בת"א ולעולם לא עם פלסטינים, אותם לא פגשתי ולא הכרתי את חייהם.

    לאחר שנת שירות התגייסתי למסלול גרעין נח"ל, כחייל קרבי בגדוד 50 בלבנון, ברצועת עזה ובגדה. השנה האחרונה מתוך השירות יועדה לעבודה קהילתית בשדרות, אך זו נקטעה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. נשלחנו לשמור על ההתנחלויות בבקעה ולראשונה ירו עלינו מיריחו. אני זוכר את הפחד והתגובה המידית אליו: לא שנאה אבל התרגלות אל הכרחיותה לכאורה של האלימות ההדדית. לבסוף הוצבנו בדרום הר חברון, בהתנחלות נגוהות. עבורי זו הייתה המחשה ברורה למחיר הסכסוך – במקום לעבוד עם נוער בשדרות שמרנו 40 חיילים על 10 משפחות. בכל זאת חשבתי שזו חובתי למדינה ולחברים שלי, לא ראיתי את עצמי מסרב לשרת.

    רק לאחר שירות החובה, בתור סטודנט בתקופת תופת הפיגועים בירושלים, ובתוך תחושת התסכול וחוסר התוחלת ממעגל ההרג הבלתי נגמר, התלוויתי למכר שלי לפעילויות ארגון תעאיוש בשטחים. בלי ההרגל וההצדקות שבאו עם המדים, עמדתי לראשונה מול הצבא שלי וראיתי השחתה, שרירות לב, ויומיום של כיבוש שאין לו שום קשר לביטחון. התחלתי להכיר את המציאות בשטחים, שם מתמשך הכיבוש, גדלות ההתנחלויות ומעמיק הסכסוך. הדרך אל האקטיביזם נעשתה בעצם מתוך אותו חיבור למקום ורצון להשפיע ולשנות, בדיוק כמו השירות הצבאי. אפשר לקרוא לזה ציונות, או פשוט דרך להישאר מחובר, או לחוש תקווה. היה לי ברור שלא אשוב לשרת בשטחים.

    בפעילות הדו-לאומית האזורית ב"לוחמים לשלום" מצאתי שותפי-אמת פלסטינים, והבנתי שהשותפות הזו, על כל המורכבות והאתגר שבה, מאפשרת לי להיות חלק מעשייה משמעותית שגם מעמיקה את הבנתי בשני הנרטיבים ומפגישה אותם. מאז אני גאה להיות שם: חבר קבוצת ירושלים – בית לחם, מדריך סיורים ובשנתיים האחרונות כמתאם הכללי הישראלי.

    X