CHAPTERS
    X

    אלה נאור

    ירושלים

    גדלתי ברחובות למשפחה חילונית ציונית שמוצאה באירופה. עליית הנאציזם היא שגרמה לסבים לברוח מאירופה ולבנות את ביתם בישראל. חונכתי להיות אזרחית טובה ולתרום ככל שאוכל למען המדינה.

    בזמן האינתיפאדה השנייה הייתי תלמידת תיכון, זו היתה תקופה קשה ומפחידה. הפיגועים היו תכופים וכואבים , הורי לא הרשו לי לנסוע באוטובוסים וחלק גדול מהזמן פשוט נשארנו בבית. כל אדם בעל חזות ערבית היה נראה לי כמחבל, כמישהו שרק רוצה להשמיד אותנו, פחדתי וכעסתי.

    הגעתי לגיוס חדורת מוטיבציה ועם רצון עז לתרום  ככל שאוכל ולשרת בתפקידים משמעותיים וקרביים.  סדק ראשון שנפער באמונה החזקה שלי היו מכתבי הסרבנות של שמיניסטים שהופיעו בעיתונות ומכתביהם של לוחמים וטייסים שסרבו לשרת בשטחים.  סדק שעורר אותי למחשבה כי אולי אין זה נכון לשרת בשטחים, אבל רק בשלב מאוחר יותר הבשיל והעמיק.

    התגייסתי להיות מ"כית טירונים ובהמשך שירתתי כקצינה בתפקידים שונים. מלאתי פקודות, הרגשתי שייכת לצבא וצדקת הדרך גברה  על שאלות מוסריות שעלו במחשבותי בפעילות זו או אחרת. זכורה לי תקופה של שמירות באחת ההתנחלויות. אני, חיילת צעירה עם מדים ונשק בודקת פלסטינים מבוגרים, בגיל ההורים שלי. הבנתי והרגשתי כי משהו לא נכון כאן, אבל לא הבנתי את מלא משמעות הכיבוש עד שהשתחררתי מהצבא.

    אחרי השיחרור עבדתי כמדריכה בפנימיה חינוכית. השבר הגדול קרה בערב יום הזיכרון כשהחניכים הבוגרים שלי הגיעו במדים לטקס. באחת נחתה עלי ההבנה. ראיתי אותם, צעירים ואהובים שנשלחים לתוך מעגל המוות הזה, שגם הם יצטרכו להרוג או להיהרג למען המשימה.

    התמלאתי בתחושה שמשהו חייב להשתנות,  שחייבת להיות דרך אחרת. שהכיבוש חייב להסתיים. ידעתי כי אי אפשר לחכות עוד וכי מחובתי לפעול.

    "לוחמים לשלום" החזירה לי את האמונה כי רוב האנשים בשני הצדדים רוצים לחיות את חייהם בשקט ובשלום תוך כבוד הדדי.  אמונה חזקה ויחד איתה תיקווה וידיעה שאפשר לחיות כאן אחרת.

    X