CHAPTERS
    סיפורים אישיים גליה גלילי
    X

    גליה גלילי

    רמת השרון

    גדלתי בבית עם המון ניגודים.

    אמי נולדה בסקוטלנד לאם שנולדה וגדלה ביפו והגדירה עצמה כפלסטינית. אביה היה בריטי שלא ידע עברית גם אחרי 30 שנה בארץ. הבית היה עשיר, משפחה אליטה ירושלמית, בית ליבראלי שמאלני מאד.

    אבא שלי גדל במלח בראבט שבמרוקו. אביו היה ציוני נלהב ובשנת 56 אירגן את עלייתם של 60 משפחות מהקהילה .אבי הגיע ארצה בגיל 13, ולאורך תקופת נעוריו נאבק על זכותו להמשיך ללמוד (בניגוד לבני גילו במושבים שנשלחו לעבודה). יחד עם קושי כלכלי שגבל בעוני, נהיה הרופא הראשון ממוצא מרוקאי בארץ.

    מבחינה פוליטית היה ימני. ״גדלתי עם ערבים ואני אומר לך שאי אפשר לסמוך עליהם״. טען מאד בשונה מאמא.

    כנראה בגלל הפילוג הזה, נמנעתי מנושאים פוליטיים. לא התעניינתי ולא ידעתי מה קורה.

    שיחקנו עם הילדים בסילואן, רכבנו יחד על חמורים. כילדה הכרתי פלסטינים, לא חשבתי שהם שונים ממני, מלבד המצב הכלכלי שלהם. אבל כשהם באו איתי חזרה לשכונה שלנו אבא שלי כעס מאד.

    בתקופת האינתיפדה השניה אחי היה סטודנט לרפואה ועבד בבית חולים במרכז העיר בירושלים. כחלק מכוחות ההצלה הוא היה בין הראשונים שהגיע לסייע לנפגעי הפיגועים המזוויעים. המפגש עם הזוועה והכאב מאד השפיע עליו כמובן, ועלי בעקבותיו.

    התחלתי להתעניין במצב, להיות פעילה קצת בארגוני שמאל – בעיקר הצטרפתי  להפגנות.

    בצוק איתן כבר הרגשתי שהמדינה הזו מתרחקת ממני, שאני לא יכולה עוד להזדהות איתה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, זו המדינה שלי והמעשים שלה נעשים גם בשמי. לא יכולתי להישאר פאסיבית.

    אחרי הצטרפות לכמה ארגוני שמאל עדיין הרגשתי שאני לא אקטיבית מספיק,  הרגשתי שאני עסוקה בהתנגדות בלבד ולא עושה שום מהלך בכיוון חיובי של בנייה.  מה כן? מה כן אפשר לעשות? הבנתי שאם אני רוצה עתיד אחר לילדים שלי, אצטרך לקחת חלק יותר מעשי ומשמעותי במאבק לשלום.

    הבן הבכור שלי יצטרך להתגייס בסוף 2018. אני רוצה לשלוח אותו להגן על הארץ שלנו, ולא להתקיף ולדכא עם אחר. זו לא מציאות שאני מוכנה לחיות בה ובוודאי לא להקריב למענה את היקר מכל.

    כך הגעתי ללוחמים לשלום. מקום בו כל אחד מאיתנו לוקח את מלוא האחריות על המצב, ועובד כתף אל כתף עם השותפים הטבעיים למשימה.

    X