CHAPTERS
    סיפורים אישיים טארק אבו זהרה
    X

    טארק אבו זהרה

    יטא

    נולדתי בשנת  ב1979 בכפר יטא. סיפורי הוא סיפור משפחתי שחייה תחת כיבוש. אבי היגר לירדן על מנת לעבוד כשהייתי בן שנה וחצי. גדלתי עם סבתי ודודיי.

    כשהייתי ילד ליוויתי את סבתי, אם המשפחה, לעבודתה בשדות החקלאיים שלנו ליד סוסיא. שיחקנו שם והיינו צופים בחיילים בבסיס הצבאי שהיה שם בזמנו. לעיתים היינו חוזרים לכפר במכוניות של החיילים שהתייחסו אלינו באדיבות. זה היה לפני האינתיפאדה הראשונה.

    האינתיפאדה הראשונה התחילה כשהייתי בן תשע ולא הבנתי מה קורה. זריקות אבנים, הרג, מעצרים.

    לילה אחד, ישנתי קרוב לסבתי והתעוררתי לפתע כשרובה של אחד החיילים מעל לראשי. נתקפתי פחד. החיילים זרעו הרס בבית בחיפוש אחר דודי סמיח.
    התחלתי לשאלות שאלות רבות. הבנתי שהחיילים האלה הם אויבים. הם אלה שהרגו את סבי ב-1967. הם הסיבה לסבל של משפחתי.

    אחרי מספר שבועות דודי סמיח נעצר. סבתי אמרה לי שהם עינו אותו וגרמו לפציעה קשה בעינו. זמן מה עבר והם חזרו באותו אופן. הרסו את פנים הבית והתעללו בנו בחיפושם אחרי דודי הצעיר, השאם. לבסוף הם עצרו גם אותו.

    האינתיפאדה הראשונה נגמרה והגיעו הסכמי אוסלו. העניינים נרגעו ודודיי יצאו מהכלא.

    באינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, לא חשבתי לרגע לקחת חלק בפעילות שיכולה לגרום לעוד צער וכאב למשפחתי. החלטתי שאשקיע את כל מרצי על מנת להרחיק את הדור שגדל באינתיפאדה הראשונה ממעגל האלימות. הסבל שנגרם למשפחתי מאז 1967 לא עזב את מחשבותיי, הוא היה תוצאה של אלימות ולכן חייבת להיות דרך אחרת, חשבתי.

    ובאמת, אף אחד מהמשפחה לא לקח חלק באינתיפאדה השנייה בזכות מאמציי ומאמצי אלה שסבלו מהאינתיפאדה הראשונה ולפני כן.

    התחלתי לחפש דרכים אחרות להתנגד לכיבוש, להתנגד לאי-הצדק שהושת עלינו על ידי הכיבוש בדרכים לא אלימות. קראתי על מרטין לות׳ר קינג, על גנדי ונלסון מנדלה.

    לפני 4 שנים, נפגשתי עם חבר שהציע שאצטרף לתנועת לוחמים לשלום. פעולותיהם הלא אלימות נגד הכיבוש שכנעו אותי והנני היום אחד הפעילים בתנועה והמתאם הפלסטיני של קבוצות חברון באר-שבע (קבוצת הדרום).

    X