CHAPTERS
    X

    לי אלדר

    תל-אביב

    נולדתי בתל אביב להורים ישראלים, נכדה לניצולי שואה. גדלתי בהערכה גדולה לעצם קיומה של המדינה, בידיעה שלולא היא קמה, לסבים שלי כנראה עדיין לא היה מקום בעולם שבו הם יכולים להרגיש בטוחים. בית הספר והסביבה שבה גדלתי עודדו ערכים של סובלנות, שוויון, וראיית האדם באשר הוא אדם.

    הייתי ילדה בזמן האינתיפאדה השניה.  אוטובוסים התפוצצו,  ואסרו עלי לנסוע בהם. לילה אחד ישנתי אצל חברה שגרה קרוב לים כשהיה פיגוע בדולפינריום שבו נרצחו 21 אנשים; ופעם אחרת, שמענו על  בנות 15 שנהרגו בפיגוע בדרך לקניון. בעקבות כל אלה עלו בי תהיות… מדי פעם שמעתי על "הפלסטינים", שהצטיירו כמוסלמים פנאטיים ששנאו יהודים והחליטו לתקוף ולנסות לגרש אותנו מפה. לא הייתה לי חמלה כלפיהם, אבל גם לא שנאה; פשוט לא הבנתי למה הם כל כך שונאים אותנו.

    כשהייתי בשנות העשרה, ההורים שלי היגרו לקנדה. בשנים הראשונות שם הרגשתי צורך להגן על ישראל, על ההתקפות על עזה ועל שליטתה בשטחים.  כישראלית, הרגשתי שכל התקפה על ישראל היא גם התקפה אישית עלי. עם הזמן דברים השתנו: התחברתי עם אנשים ממקומות שונים שהובילו אותי להסתכל על דברים מפרספקטיבות שונות והתחלתי להקשיב גם למי שהיו ביקורתיים כלפי ישראל, הבנתי שיש הרבה עובדות היסטוריות שאני לא מודעת אליהן, ושאלות שגם ההורים שלי לא יכלו לענות עליהן. שמעתי סביבי יותר ויותר מילים כמו "כיבוש", "נכבה", ו "אפרטהייד", שנשמעו מאיימות; ופגשתי אנשים שהפתיעו אותי, כמו פעיל שלום פלסטיני שביקר באוניברסיטה שלי ואמר שלדעתו ישראלים ופלסטינים יכולים לחיות ביחד. הרגשתי שאני חייבת לחקור ולהבין.

    קיץ 2014. האמנתי שהסכסוך  יכול להיפתר רק בדרכי הכרה, כבוד הדדי, ושיתוף פעולה, ועקבתי בדאגה אחרי התפתחויות "צוק איתן". בוקר אחד שינה לחלוטין את הכל: הוא נהפך בין רגע מפוליטי, לאישי וכואב. בביתי שבקנדה ראיתי כתבה בה הופיעה תמונה של אחד מחבריי  לבוש מדים, ומתחתיה היה כתוב שם, גיל, מקום מגורים, והמילה ז"ל. זכרונות שטפו אותי ברגע –  הקול שלו,  הצחוק ושמחת החיים, המשפחה שלו, עולם ומלואו. אבל בעיתון הוא היה שֵם ותמונה ותו לא. זה הרגיש אבסורדי.

    כשנה לאחר מכן הגעתי לבקר בארץ.  סיירתי בשטחי הגדה המערבית, הכרתי פלסטינים ופלסטיניות, הקשבתי לסיפורים וראיתי אותם. היה לי ברור שלא אוכל לחיות כאן  בלי לקחת חלק בניסיון לשנות את המצב הקיים.

    כשנחשפתי לפעילות של לוחמים לשלום זה הרגיש כמו המסגרת הנכונה לפעול בה לסיום הכיבוש: אקטיבית, דו-לאומית, ובלתי-אלימה. כיום אני פעילה כמתאמת הישראלית של קבוצת הנשים ומתאמת קשרי אקדמיה של התנועה.

    X