CHAPTERS
    סיפורים אישיים מיה אפשטיין
    X

    מיה אפשטיין

    תל-אביב

     הייתי ילדה בתקופת אוסלו,  תקופה של תקווה שבה הורי אמרו לי "כשתגדלי לא תצטרכי לשרת בצבא" והאמינו בכך. במשפחתי תמיד לימדו אותי לכבד כל אדם ללא קשר למוצאו.

    כשהייתי בת 16 פרצה האינתיפאדה השניה. זה היה מעבר חד מחיים שאננים ובילויי קיץ בתל-אביב לאימה מהפיגועים.  פתאום התחלתי לשמוע בבית שלי הסובלני משפטים כמו "להם אין ערך לחיי אדם. הם מגדלים את הילדים שלהם למות, ואנחנו רק רוצים לחיות".

    אחרי הצבא ולימודים התחלתי לעבוד כעיתונאית. באותה תקופה כבר ידעתי שאני מתנגדת לכיבוש, אך עדיין לא בער בי הרצון לשנות. בעיקר חשתי ייאוש מהמצב ומהניתוק בין הלך הרוח שלי לרוב חלקי החברה.  כשהזדמן לי פרוייקט חילופי סטודנטים התפטרתי מהעבודה וטסתי לפריז.

    בפריז הצטרפתי לקבוצת-שיחה של סטודנטים מהמזרח התיכון. יום אחד הגיעו למפגש כמה סטודנטיות פלסטיניות. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה פגשתי אנשים המגדירים עצמם פלסטינים.

     בשיחה ארוכה לתוך הלילה הסכמנו על מעט מאוד דברים. השיחה היתה מייאשת. בנוסף, לכל אחת מהן היה סיפור אישי טעון: על קרוב משפחה שנכלא או נהרג, על חיים תחת סכנה של פלישת הצבא לתוך הבית וגם סיפורים קטנים על ההשפלות במחסום. לסיפורים כאלו התוודעתי עד אותו יום רק מהטלוויזיה או מהעיתון, ותמיד הייתי בטוחה  שלא ייתכן שדברים כאלו קורים.

    התחלתי לחשוב: מה עוד קורה לאנשים שחיים בצד השני, אילו עוד סיפורים "קטנים" קורים שם???

    המחשבות האלו התרוצצו לי בראש.  חזרתי לארץ עם החלטה שלא אוכל עוד להניח בצד את המציאות שאליה נחשפתי ולהמשיך לחיות את החיים הנוחים שלי, כי יש לי אחריות לעשות משהו. שיתפתי במחשבות האלו סטודנט ישראלי שהמתין איתי בשדה התעופה לעלות על הטיסה לארץ. הוא סיפר לי על "לוחמים לשלום" ושאל אותי אם אני רוצה להצטרף. היססתי לרגע, ואז אמרתי לו שכן. ומאז אני חברה בתנועה.

    X