CHAPTERS
    מיה חסקל
    X

    מיה חסקל

    תל-אביב

    נקודת המפנה בהשקפת עולמה של מיה חסקל התגבשה בימי מלחמת לבנון השנייה. כעובדת סוציאלית, באה אז בקשר הדוק עם תושבים במקלטים, עם אנשי צד"ל שנכנסו לישראל. ראתה את כולם. ואז החלו להתפרסם עצומות הסרבנים למיניהן. מיה, שהייתה ערה לקשיים הגדולים של החיילים בשטחים, לא ראתה בסירוב פיתרון ראוי. להיפך. היא חשבה שסירובו של האחד יטיל נטל נוסף על חייל משרת שגם כך קשה לו מאד. כשהציעו לה, התגייסה בעצמה למילואים.

    את 21 הימים בשטחים – אותם היא זוכרת כטראומה שמסרבת להיעלם – עשתה במוצב בנקודה אסטרטגית: בין כביש גישה לכפר פלסטיני קטן לכביש אחר המיועד לצבא ולמתנחלים בלבד.

    את המשמרת בה השתנה הכל היא זוכרת בפרטי פרטים. איפה בדיוק הייתה, את המילואימניק המנדב בן ה-60 שבא להחליף אותה, איך בדיוק עמדה להיכנס למקלחת באחת בלילה כשלפתע שמעה יריות. לא בבודדות. באוטומט.  המילואימניק המבוגר הבחין כנראה בפלסטיני בדרכו לכפר, נבהל ולחץ על ההדק. עם סוג הנשק הזה לא היה לפלסטיני סיכוי. הוא נהרג במקום. במהומה שנוצרה, מסר איש המילואים המבוגר, כמעט בגיל של אביה. גרסה שקרית. כשהעזה מיה לומר שצריך לדווח על התקרית, נזפו בה כאילו היא בוגדת. ומוזרה קצת. ואיך היא יכולה לדבר כך על אדם בגיל של האבא שלה.

    זה היה הרגע שבו נסדק משהו בתום של מיה. התערערה האמונה שצה"ל נוהג רק על פי אמות מידה מוסריות, אבדה האמונה שאפשר לשמור על צלם אנוש גם במצבים קשים. לדבריה, הצליח המצב לשבש את מנגנון החשיבה הפשוט על פיו אדם נהרג באותו לילה, ועל מישהו לתת את הדין על כך.

    כשחזרה לחייה "הרגילים", שום דבר לא היה כרגיל. קשים במיוחד היו טקסי הזיכרון, בעודה מרגישה שהיא נבגדת על ידי המדינה שלה ובוגדת בה, על חשבון האמת שלה.

    בטקס המשותף של "לוחמים לשלום" מצאה מיה מזור. שם יכולה הייתה לספר את הסיפור וידעה שיש מי שיכיל אותו. וגם יסלח. ומאז היא מרגישה חלק מהדבר הגדול הזה.

    X