CHAPTERS
    סיפורים אישיים מיכל הוכברג
    X

    מיכל הוכברג

    ירושלים

    נולדתי בראשון לציון. אבא שלי נולד בפולין והגיע לארץ בגיל שנה. סבי וסבתי היו ניצולי שואה ואיבדו שם כמעט את כל בני משפחתם. הסיפור של סבתי, השפיע מאוד על הזהות שלי ועל השקפת עולמי. אמא שלי נולדה בארץ וגם סבי וסבתי מצד אמי נולדו ביפו ובתל אביב. הם לחמו באצ"ל בצעירותם.

    בבית, ההורים שלי דיברו על שלום ועל כך שצריך להגיע להסכם מדיני עם הפלסטינים. אך לא הכרנו פלסטינים והמידע על המצב הגיע מהטלוויזיה. רצינו שלום אך פחדנו מהפלסטינים.

    פחדתי אפילו כששמעתי ערבית, ה"אימג'ים" של הפלסטינים בטלוויזיה שרוצים להרוג אותנו לצד הפיגועים שהיו בצעירותי, בלבלו אותי מאוד. באותה תקופה ראיתי את האלימות כחד צדדית.

    בגיל 15 הייתי בעצרת השלום שבה נרצח יצחק רבין ז"ל. בזמן העצרת הייתה תחושה מדהימה שאנחנו הולכים לקראת שלום. רקדנו ביחד בני נוער יהודים וערבים והתרגשנו מהקהל הגדול שהגיע. הרצח בסוף העצרת היה אחד האירועים המכוננים בחיי, עד אז תפסתי את החברה שלי כחברה שוחרת שלום ולא ידעתי שיש בה אנשים אלימים וקיצוניים המתנגדים לכך.

    בגיל 18 הלכתי לצבא. חיכיתי מאוד לשרות ולא ראיתי בצבא דבר אלים. רציתי לעשות תפקיד משמעותי ושהמשפחה תהיה גאה בי. במשך כל זמן שירותי בצבא לא פגשתי פלסטינים. בהתחלה הייתי מדריכת נוער. לימדתי תיכוניסטים לירות בנשק וסיפרתי מורשות קרב. לימדתי בדיוק מה שלימדו אותי, לא שאלתי שאלות על מורשות הקרב ועל המסרים שהעברתי ולא קישרתי את העובדה שאני מלמדת נערים שיהפכו לחיילים איך להשתמש בנשק עם פעילות אלימה. בהמשך הייתי קצינה ועשיתי מילואים בפיקוד העורף. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה נחשפתי לידע חדש על הסכסוך הישראלי פלסטיני והצטרפתי לקבוצה שלמדה עליו. קראנו מאמרים והלכנו לסיורים של "שוברים שתיקה" ו"עיר עמים" וראיתי לראשונה את מציאות הכיבוש. בסוף התהליך היינו בסמינר של שמונה ימים שבו השתתפו גרמנים, ישראלים ופלסטינים. אחרי אירוע זה בו פגשתי לראשונה פלסטינים באופן אישי ושמעתי את סיפוריהם ואת הסבל היומיומי שהם חווים, לא יכולתי יותר לעצום עיניים.

    הרגשתי שמשהו בזהות שלי ובנרטיב שלי נשבר. אף אחד לא רצה לשמוע את חוויותיי והרגשתי מאוד בודדה וכועסת. חיפשתי קבוצה להשתייך אליה ולפעול איתה ביחד לסיום הכיבוש. שמעתי על לוחמים לשלום והם נראו בעיני אמיצים ומעוררי השראה. הרגשתי, שדווקא ישראלים ופלסטינים ביחד, שפועלים בהתנגדות לא אלימה, יכולים להוות אלטרנטיבה ולהשפיע על המציאות.

    X