CHAPTERS
    X

    נגה הרפז

    ירושלים

    גדלתי בחיפה, בבית שמאלני-מתון, של מצביעי מפלגת העבודה. בילדותי הסבים והסבתות שלי, שהוריהם עלו לארץ בעלייה השלישית והרביעית, סיפרו הרבה סיפורים על השירות בפלמ"ח והקמת המדינה, ועל שתילת פרדסים וגידול ילדים עבריים. התחושה שקיבלתי גם מסביי וגם מהורי הייתה שאנחנו חלק משמעותי מהמדינה.

    בשנות התשעים העליזות, האוויר שנשמנו היה מלא תקווה. בבית ובבית הספר, המסר היה שהנה אוטוטו מגיע השלום. לא תמיד הבנתי ממה ההתרגשות, כמו ביום הזה בכיתה ד', שבו חתמו ישראל וירדן על הסכם שלום, ואמא שלי עמדה מול הטלוויזיה עם מגבת מטבח בידיה ובכתה. אבל הבנתי שמשהו חשוב קורה. יצאתי מבית הורי עם התחושה שאת המציאות ישנו המנהיגים, על ידי שייצרו הסדרים פוליטיים בשטח, שלאט לאט ישנו את המציאות של השנאה.

     במהלך שנות העשרים שלי, המציאות הישראלית הלכה והקדירה. המסר שאנשים שמחזיקים בדעות כמו שלי לא שייכים לכאן, נהיה נפוץ ולגיטימי.

     שני האירועים שהביאו אותי להיות פעילה למען סיום הכיבוש התרחשו בשלוש השנים האחרונות. האירוע העיקרי היה מבצע 'צוק איתן' והמוות וההרס ההמוניים שגרם. העובדה שדובר צה"ל והתקשורת הישראלית מדווחים בגלוי על הפצצה של בתי מגורים, בתירוץ המוסרי הקלוש שניתנה לתושבי הבניין התרעה של כמה דקות להתפנות, זעזעה אותי. לאן הם אמורים להתפנות? גם הבניינים האחרים בשכונה שלהם מופצצים. בעקבות החרדה והבושה שאחזו אותי באותו הקיץ, הגעתי להפגנות כנגד המבצע.

      שנה לאחר מכן, הגעתי בפעם הראשונה לטקס יום הזכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. זו הייתה חוויה פוקחת עיניים. זה היה משונה בהתחלה, להצליח לכאוב את כאב המשפחות הפלסטיניות, כמו את כאבן של משפחות שכולות ישראליות. התובנה הגיעה אלי  כאשר מנחי הטקס חזרו שוב ושוב על המשפט 'המלחמה איננה גזירת גורל, אלא מעשי ידי אדם'. פתאום הבנתי עד כמה טקסי יום הזיכרון הישראליים הם אירועים פוליטיים, בהם בינות לאיזכור הנופלים נשזרת כל הזמן הטענה כי ידינו מושטת לשלום, אך אויבנו רוצים להשמידנו ולכן אין לנו ברירה. פתאום הבנתי שיש ברירה.

    X