CHAPTERS
    סיפורים אישיים נתן לנדאו
    X

    נתן לנדאו

    ירושלים

    שאני מסתכל היום אחורה על המפגש שלי עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני חושב שמרבית הילדות שלי עברה עלי באופן די סטרילי: פלסטינים ראיתי בשוק של העיר העתיקה ובחדשות, או מידי פעם כשמישהו ברחוב היה משפץ.

    אך למרות זאת, היו לאורך השנים כמה נקודות שבהם הסכסוך פרץ אל תוך החיים השלווים שלי: פיגועים שהתרחשו בירושלים, וההיכרות עם חברים שהשכול פקד אותם בצורה יותר אינטימית.

    הגיוס לצבא היה עבורי שלב ששם אותי בצורה הרבה יותר ישירה מול הפנים של הסכסוך. הדמויות שרואים בטלוויזיה הופכות להיות אנשים שאנחנו עוצרים, ואני מוצא את עצמי כמעט בכל לילה עוצר אנשים בשכם, ג'נין, והאזור שמסביב.

    השגרה שלנו היתה פעילות כמעט כל לילה, שינה בבוקר ובצהריים כבר קיבלנו פקודה חדשה על בחור שהיה צריך להוציא מהבית. כמעט כל לילה היה סיפור דומה, אבל התחושה הכללית היתה שאני עושה משהו שיכול להציל את המשפחה בבית.

    אם אני מנסה לשים את האצבע על אירוע שסדק אצלי משהו זה היה אחד המבצעים שעשינו באזור של שכם. במהלך פעילות נכנסנו לבית של משפחה ובזמן שהצלפים התמקמו מול החלונות התפקיד שלי היה לשמור על בני המשפחה. השעה היתה כנראה סביב ארבע בלילה, ואני עומד עם ווסט, נשק וקסדה על הראש, מול משפחה בפיג'מות, ולרגע אחד – אחד הילדים הקטנים מרטיב במכנסיו.

    זה היה מסוג הרגעים שכולם מעדיפים לא להיות נוכחים בהם- לא אני, לא ההורים ובדך לא הילד שכבר גדול מדי להרטיב, אבל הסיטואציה הזו מוציאה אותו משיווי המשקל.

    בדרך חזרה לבסיס באותו לילה אני חושב קצת על הילד הזה, ועל מי שהוא יגדל להיות. ואני לא יכול שלא לחשוב על המעגל האינסופי הזה של אלימות, ועל הילד שירצה לנקום, והבן שלי שיצא לעצור אותו בעוד כמה שנים.

    מאז שהשתחררתי כבר עבר עשור. והילד ההוא היום כבר כנראה בן 18, אני רואה את פניו בכל פעם שאני נפגש עם קבוצה של צעירים ישראלים שמגיעים לסיור עם התנועה ועומדים רגע לפני גיוס.

    X