CHAPTERS
    סיפורים אישיים רמי בן-ארי
    X

    רמי בן-ארי

    קרית-אונו

     גדלתי בסביבה שקידשה את השלום ואת זכויות האדם.

     במלחמת לבנון הראשונה, נכנסתי  כלוחם ביחידה מובחרת לביתו של פלסטיני במחנה פליטים באיזור צור. האיש ענד על צווארו מפתח חלוד של ביתו הישן ביפו ממנו נעקר. הבנתי שהאיש יודע שלעולם לא יחזור לשם.  זה היה רגע של הארה. לאחר שנפצעתי הבנתי וידעתי שלא אחזור עוד לשדה הקרב.

    מבצע "צוק איתן" בעזה 2014, החזיר אותי לפעילות לאחר הפסקה.  אלא שהפעם, חיפשתי מסגרת שונה מהפעילות שלי כחבר ב'שלום עכשיו'. הרגשתי שלא מספיק להיות פעיל  באירגון שעוסק בעיקר בדיבורים; חיפשתי פעילות שנוגעת בלב הסכסוך ובאנשים, ושפועלת בשטח.

    כששמעתי על  טקסי יום הזיכרון הישראלים- פלסטינים המשותפים, התלבטתי. זה היה בעיני נושא רגיש. ובכל זאת הלכתי. מה ששבה אותי כאן, בניגוד לתנועות אחרות, היא הפעילות השוויונית והבחירה במאבק לא אלים.  הרגשתי שזה הבית המשותף לישראלים ולפלסטינים.

    לפעילותי  ב'לוחמים לשלום' יש מחיר, בעיקר מצד חברים ובני משפחה שהפסיקו להיות בקשר מכיוון שהם לא מבינים או לא מסכימים עם דעותיי ופעילותי. אני מאד  מצר על כך אך מוכן לשלם את המחיר. אני מאמין שהפלסטינים צריכים לקבל את זכויותיהם כעם. הכיבוש, וכל מה שכרוך בו, משחית אותנו כאומה וכבני אדם. המחיר האישי שלי הוא בעיקר הוכחה שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור ביחד, והדרך הזאת היא דרך חיים, ולא עמדה פוליטית.

    אני מקדיש חלק ניכר מזמני לפעילות אקטיביסטית במסגרת התנועה, ועוסק בין השאר בתיעוד (צילום) של הפעילויות והאירועים השונים.

    X