CHAPTERS
    סיפורים אישיים בסאם עראמין
    X

    בסאם עראמין

    ענתא, מזרח ירושלים

    בסאם עראמין השתלב במאבק הפלסטיני כילד שגדל בעיר העתיקה של חברון. בגיל שבע עשרה, הוא נתפס בעודו מתכנן התקפה על חיילים ישראלים, ובילה שבע שנים בכלא. ב-2005 השתתף בייסוד "לוחמים לשלום", ארגון של לוחמים לשעבר ישראלים ופלסטינים המובילים מאבק בלתי אלים נגד הכיבוש. מאז, בסאם לא הרים נשק ולו פעם אחת – אפילו לא כאשר, שנתיים לאחר מכן, בתו בת העשר, עביר, נורתה ונהרגה.

     

    כילד לחמתי בכיבוש באמצעות הנפת דגל פלסטין במגרש המשחקים שלנו. אף פעם לא הרגשנו בטוחים. תמיד ברחנו מג'יפים והתחמקנו מהחיילים שלא יכו אותנו. הם פלשו לבתינו והרגו ילדים. בגיל שתים עשרה הצטרפתי להפגנה שבה ירה חייל בילד. ראיתי מולי את מותו של הילד. החל מרגע זה, פיתחתי צורך עמוק בנקמה. הצטרפתי לקבוצה ששמה לה למטרה להיפטר מהאסון שפקד את עירנו. כינינו את עצמנו לוחמי חופש, אך העולם החיצוני כינה אותנו טרוריסטים. בתחילה זרקנו אבנים ובקבוקים ריקים בלבד, אבל כשמצאנו כמה רימוני יד במערה, החלטנו להשליך אותם על הג'יפים הישראלים.שניים מהרימונים התפוצצו. איש לא נפגע, אך אנחנו נתפסנו, וב-1985, בגיל שבע עשרה, נשפטתי לשבע שנים בכלא.

    בכלא התייחסו אלינו שאר האסירים כאל גיבורים, אך מן הסוהרים למדנו להמשיך לשנוא ולהתנגד. באחד באוקטובר 1987, בעת שחיכיתי יחד עם כמאה ועשרים בני עשרה נוספים ללכת לחדר האוכל, החלה לפתע האזעקה לפעול. יותר ממאה חיילים חמושים הופיעו ופקדו עלינו להתפשט. הם היכו אותנו עד שבקושי יכולנו לעמוד. אני הוחזקתי למשך הזמן הרב ביותר והוכיתי בעוצמה הרבה ביותר. מה שהמם אותי היה שכל החיילים לבשו חיוך על פניהם. הם היכו אותנו בלי שנאה, כי עבורם זה היה רק אימון, והם ראו בנו אובייקטים. בזמן שהוכיתי נזכרתי בסרט אודות השואה, אותו ראיתי שנה לפני כן. בזמנו, שמחתי שהיטלר הרג שישה מיליון יהודים. הצטערתי שלא הרג את כולם, כי לו היה עושה כן, לעולם לא הייתי נשלח לכלא. אבל כמה דקות לאחר שהסרט התחיל, התחלתי לבכות ולכעוס על כך שהיהודים הובלו, כצאן לטבח, לתוך תאי גזים. אם הם ידעו שהלכו אל מותם, מדוע לא צרחו? ניסיתי להסתיר את דמעותיי מהאסירים האחרים: הם לא היו מבינים מדוע אני בוכה על כאבם של מדכאי. הייתה זו הפעם הראשונה בה חשתי אמפתיה. אם כן, בעודי הולך בין החיילים המכים אותי, זכרתי את הסרט והתחלתי לצרוח עליהם: "רוצחים! נאצים! מדכאים!" כתוצאה מכך, לא חשתי כאב. המקרה עם החיילים גרם לי להבין שעלינו לשמר את האנושיות שלנו – זכותנו לצחוק וזכותנו לבכות – כדי להציל את עצמנו.

    גם לאט-לאט הבנתי, שהדיכוי הישראלי קשור לשואה, והחלטתי לנסות ולהבין מי היו היהודים, מה שהוביל אותי לשוחח עם סוהר. כל הסוהרים חשבו עלינו כעל טרוריסטים, ואנחנו שנאנו אותם. אך הסוהר הזה שאל אותי, "איך מישהו שקט כמוך יכול להיות טרוריסט?" עניתי, "לא, אתה הטרוריסט. אני לוחם חופש". הוא באמת האמין שאנחנו הפלסטינים היינו המתנחלים, ולא הישראלים. אמרתי, "אם תוכל לשכנע אותי שאנחנו המתנחלים, אני מבטיח להצהיר זאת מול כל האסירים." זו הייתה תחילתם של דו שיח וחברות. גילינו הרבה נקודות דמיון, וכמה חודשים אחר כך הסוהר אמר שעכשיו הוא מבין שאנחנו לא המתנחלים. הוא אפילו הפך לתומך במאבק הפלסטיני. מאז ואילך הוא תמיד התייחס אלינו בכבוד, ופעם אפילו הבריח פנימה שני בקבוקים גדולים של קוקה קולה, שאותם חלקתי עם כל האסירים האחרים. כשראיתי איך קרה השינוי הזה דרך דו שיח וללא שימוש בכוח, הבנתי שהדרך היחידה לשלום היא דרך אי-האלימות. דו השיח בינינו איפשר לכל אחד מאיתנו לראות את טוהר לבו של האחר ואת כוונותיו הטובות.

    השתחררתי בתקופה של הסכם אוסלו, שהתאפיינה בתחושה נהדרת של תקווה לפתרון של שתי מדינות. אבל זה מעולם לא קרה, כי הפוליטיקאים אמרו שאיננו מוכנים לכך. אני חושב שאם לא היו לי כאלה אמונות ועקרונות חזקים, הזעם היה משתלט עליי. רק ב-2005, החלו כמה מאיתנו, שהאמינו באי-אלימות, להיפגש בסתר עם חיילים לשעבר ישראלים. נפגשנו כאויבים אמיתיים שרוצים לדבר. הישראלים סירבו להילחם, לא למען הפלסטינים, אלא למען הרמה המוסרית בחברה שלהם. גם אנחנו לא פעלנו כדי לחסוך בחיי ישראלים, אלא כדי למנוע מהחברה שלנו להמשיך ולסבול. רק מאוחר יותר, כל אחד משני הצדדים החל לחוש אחריות גם כלפי הצד השני.

    בסיפור שלי ישנו צד אפל בהרבה. בשישה עשר בינואר 2007, בתי בת העשר, עביר, נורתה בדם קר בידי חייל ישראלי בשעה שעמדה מחוץ לבית ספרה עם כמה חברות לכיתה. הילדות אפילו לא זרקו אבנים. זועזעתי ממה שקרה, כמו גם מכך שהיא בדיוק קנתה סוכרייה בחנות ואפילו לא הספיקה לאכול אותה. התיק עדיין לא נסגר, אבל לא נראה סביר שהצדק ייעשה. עמדת המדינה היא מחפירה, ובית המשפט לא הראה כל אנושיות. החייל האחראי אפילו לא זוהה. כדי שיהיה פיוס, וכדי שאשקול סליחה, ישראל חייבת להכיר בפשעים כאלה. רצח עביר יכול היה לדרדר אותי בשביל המוכר והנוח של השנאה והנקמה, אבל אני לא יכולתי לסגת מדרך הדו שיח ואי-האלימות. ככלות הכול, היה זה חייל ישראלי אחד שהרג את בתי, אבל מאה חיילים לשעבר ישראלים בנו גן על שמה, בבית הספר שבו נרצחה.

    הסיפור האישי פורסם לראשונה באתר Forgiveness Project . צילום: דובי רומן

    X