CHAPTERS
    X

    חן אלון

    תל-אביב

    "הילדים שלי היו בני אנוש אך זה לא מנע מאיתנו לשלול מהילדים הפלסטינים את אנושיותם"
    צייצו את זה

    חן אלון הוא במאי תיאטרון, מנחה קבוצות ומרצה באוניברסיטת תל אביב. חן שירת במשך 4 שנים בצבא הישראלי ולאחר מכן שירת בשירות מילואים כקצין מבצעים, לאורך 11 שנים. מאוחר יותר הפך חן להיות סרבן שירות וכתוצאה מכך ריצה עונש מאסר בכלא. סבי היה ציוני והיגר לפלסטינה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הוא היה היחיד מכל בני משפחתו שניצל מתאי הגזים בפולין, ואני חונכתי על ברכי האמונה שהציונות הצילה את משפחתי – פשוטו כמשמעו. הציונות לא הייתה בחזקת רעיון תיאורטי עבורי, האמנתי באמת ובתמים שמדינתנו היהודית מוקפת באויבים הרוצים להשמידנו, ושאנשים כאבי, שלחם במלחמת '67, הגנו עלינו בגופם. על כל פנים, אבי חזר ממלחמת יום הכיפורים ב-1973 עם פגיעה נפשית עמוקה, ומגיל צעיר למדי נחשפתי לטראומת המלחמה שעבר. התגייסתי לצבא מתוך תקווה לשנות את פני הדברים, אך תחת זאת מצאתי עצמי לכוד באותה מלכודת.

    התגייסתי לצבא ב-1987, בתחילת האינתיפאדה הראשונה. הכינוי שהמצאתי לעצמי היה "בוגר הפקולטה לכיבוש": הייתי בכל מקום ועשיתי כל דבר. הפעולות הקשות מכל היו המעצרים. אני זוכר שלילה אחד היה עלינו לפגוש איש מכוחות הביטחון כדי לעצור מחבל מבוקש. אנשיי כיתרו את הבית וכשנכנסנו לתוכו הבחנתי לאור הפנסים שבידינו באנשים ישנים על מזרנים הפרושים בכל הבית. ראיתי שאיש כוחות הביטחון מעיר מישהו משנתו ומוביל אותו לג'יפ. היה זה ילד בן 10. "האם ייתכן שילד זה הוא המחבל המבוקש?" תהיתי ביני לבין עצמי. ב-2001 התחילה האינתיפאדה השנייה שבה השתמשו הפלסטינים בנשק חם ולא באבנים. ידעתי שכחייל מילואים אדרש עתה להגיב בטנקים במקום באלות. האסטרטגיה הייתה לכתר ולחסום; הכפרים הפלסטינים הפכו לבתי סוהר עם כניסה ויציאה ראשית אחת בלבד. בזמן כלשהו שירתי במחסום דרכים והתבקשתי להתיר למונית מלאה בילדים חולים שלא היה בידם היתר מעבר להגיע לבית החולים בבית-לחם. באותו זמן בדיוק קיבלתי שיחת טלפון מאשתי שהתלוננה על קושי להחזיר את בתנו בת השלוש מהגן. והנה אני שם, ניצב במחסום הדרכים, משוחח עם אשתי, וילדים פלסטינים חולים מחכים במכונית לאישור מעבר. ולפתע לא יכולתי לסבול זאת יותר: להיות אב מסור וטוב לבתי ובד בבד לנהוג באטימות לב שכזו כלפי אותם אנשים. האם נכון להתייחס לילדים אלה כאל טרוריסטים לעתיד ותו לא? ילדיי היו בני-אנוש אך זה לא מנע מאיתנו לשלול מהילדים הפלסטינים את אנושיותם. החלה לצמוח בי ההכרה שבשלילת אנושיותו של האחר, אני למעשה שולל את האנושיות שלי עצמי. בלילה ההוא קיבלנו פקודה להרוס בית פלסטיני. הנחתי שהבית היה שייך למחבל, אך למעשה הסיבה להרס הבית הייתה בניית מרפסת ללא אישור. בדרך זו משימה אזרחית משפטית הפכה לפעולה צבאית. הגענו, שתי מחלקות, בולדוזר ושלושה טנקים, ולא הייתה בכך כל הפתעה שהפעולה הידרדרה לקרב מר, כשהמסגד המקומי קורא לאנשים לצאת ולהגן על הבית ולהתקומם נגד הפלישה הישראלית. המצב הפך להיות מטורף. בו ברגע ידעתי שזו הפעולה האחרונה שלי מסוג זה. כששמעתי על קציני מילואים ולוחמים המסרבים לשרת בשטחים הכבושים חתמתי גם אני על העצומה שלהם. במשך השנתיים הבאות עסקנו בפעילות אינטנסיבית במטרה לשכנע את החברה הישראלית שהכיבוש אינו מוסרי. מטרתנו הייתה לגרום לאי-ציות אזרחי. כשהחלטתי לפרסם את שמי כסרבן שירות, הלכתי לספר להוריי כי ידעתי שזה יחולל מהומה רבתי. תגובתה של אמי הייתה: "זה לא מסוכן?" חשבתי עד כמה התגובה מוזרה על רקע העובדה שהשירות הצבאי שלי היה מלווה בסכנות גדולות הרבה יותר. הדעה הרווחת בחברה הישראלית היא שלאמהות הפלסטיניות איכפת פחות מילדיהן מאשר לאמהות היהודיות, שהרי הן שולחות אותם לפיגועי התאבדות. אך האם אין האמהות היהודיות מוכנות להקריב את ילדיהן בדיוק באותה צורה על ידי שליחתם לצבא? דפוס החשיבה זהה בשני המקרים. ואז, באחד הימים, מצאתי עצמי ברמאללה, מספר את סיפורי באוזני קהל פלסטינים. איש אחד מתוך הקהל שאל אותי ישירות: "האם אתה מבקש שנסלח לך?" ותשובתי הייתה: "לא, אני איני סולח לעצמי וגם איני מבקש סליחה. לעמוד כאן ולספר את סיפורי אינו קשור בסליחה אלא בלקיחת אחריות. מלבד המילים והרגשות – יש חשיבות גם לפעולה. אוכל לסלוח לעצמי רק אם אכרות ברית עם הפלסטינים, והכוונה היא לברית של מאבק בלתי אלים נגד חוסר צדק ודיכוי. אזרחי ישראל צריכים להכיר באחריותם לנכבה של 1948, בדיוק כפי שהפלסטינים צריכים להכיר באחריות לשיטה של פיגועי ההתאבדות המטורפים. הסיפור האישי תורגם לעברית מן הנוסח האנגלי באתר Forgiveness Project וברשותו

    X