CHAPTERS
    סיפורים אישיים הלל ברדין
    X

    הלל ברדין

    ירושלים

    אבי נולד באוקראינה בשנת 1898. בילדותו חווה פוגרומים נוראים, בהם יהודים נהרגו והותקפו בהעדר כל הגנה משטרתית. כתוצאה מכך, ובהכירו את ההיסטוריה היהודית, שוכנע שיהודים לא יוכלו להיות בטוחים כמיעוט בארץ ניכר; הוא היגר לפלסטינה בשנת 1919, לבנות מקום מקלט לעם היהודי.

    אני נולדתי בחיפה ב-1935, וגדלתי בארצות הברית, שם ניהל אבי מוסד חינוכי. הורי האמינו בכל לב במולדת יהודית בישראל, בתקווה לשלום עם הפלסטינים.

    עם שובי לישראל, גויסתי למילואים. הייתי חייל בעל מוטיבציה גבוהה; עשיתי כמיטב יכולתי לתרום הן לכוחו של הצבא והן לרמתו המוסרית. הייתי מפקד פלוגה, פיקדתי על סיורים ומארבים באזורי גבול במטרה למנוע מפלסטינים חמושים להיכנס לשטחים בשליטת ישראל.

    שירות מילואים ביריחו ב-1998, במהלך האינתיפאדה הראשונה, היווה נקודת מפנה עבורי, כאשר פגשתי משפחה פלסטינית.

    היחידה הצבאית שלי עצרה את וואג'יהא ליד הפגנה בלתי אלימה. תפקידי היה לשמור עליה עד שתיאסף על ידי השב"כ. בעלה של אחותה יוסרה, סעיד, נעצר אף הוא בקרבת אותה הפגנה. הוא ועוד כתריסר מפגינים הוחזקו במעצר בבסיס שלנו למשך כשבוע. בכל ערב, הגיעה יוסרה עם סירים, ארוחת ערב לבעלה, לשבירת צום יום הרמדאן. יוסרה דיברה אנגלית טובה, ונהגתי לפטפט עמה. היא נראתה לי כאדם הגיוני, למרות כל ההתנגשויות ברחובות.

    מה שראיתי באינתיפאדה בלבל אותי מאוד. האינתיפאדה הראשונה פרצה ארבעה חודשים קודם לכן, בדצמבר 1987. בבית, ישראלים ראו בחדשות הערב בטלוויזיה אירועים של זריקת אבנים, והמון של ערבים מתמרדים. כשהיחידה שלנו הגיעה ליריחו לטעימה אמיתית ראשונה של האינתיפאדה, מפקד הכיתה שהחלפנו לימד אותנו את ה"תורה שבעל-פה". הוא הראה לנו בקבוק עם קצת דלק שהוא שמר תמיד בג'יפ שלו, כדי שאם יהרוג פלסטיני יוכל לשכנע את החוקרים שהפלסטיני ידה בקבוק מולוטוב. כאשר הפלסטינים סגרו את החנויות שלהם, במסגרת השביתה היומית המאורגנת של האינתיפאדה, הוא הראה לנו איך הוא הורס את חזית החנות של אדם עני כשהוא נוהג את הג'יפ שלו דרך דלתה הנעולה. הוא הבטיח לנו שנצא משירות המילואים משוכנעים שהפלסטינים הם אויבינו המושבעים.

    ואולם, מה שראינו היה שונה ומבלבל. למרות בקבוקי מולוטוב שהושלכו, הפלסטינים שראינו נראה כאנשים רגילים והגונים. היינו נוסעים ברחבי יריחו בג'יפים שלנו, חמושים מכף רגל עד ראש, וראינו אוטובוסים מלאים בתיירים אירופאים, אנגלים וגרמנים ושבדים, צרובי שמש וורודים, נערות בתלבושת מינימלית מסתובבות בחופשיות ומתבוננות באתרים. התיירים עשו קניות בשוק, אכלו במסעדות הגן וביקרו באתר ההטבלה של יוחנן המטביל בנהר הירדן הסמוך. כאשר אחד הג'יפים שלנו לא הניע, קבוצת פלסטינים הגיעה, צוחקת, ודחפה אותו עד שהניע.

    כאשר שוחררנו ממילואים החלטתי שאני מוכרח למצוא את סעיד ויוסרה ולנסות להבין מה קורה.

    נסעתי לביתם ביריחו ואמרתי להם: "באתי כי אני רוצה לדבר אתכם, אך אבין אם לא תרצו לדבר עם ישראלי, ועוד חייל, ואלך אם תבקשו". סעיד הזמין אותי להיכנס בברכת "אהלן וסהלן". ישבנו והתחלנו לדבר, כאשר יוסרה הגיע עם כוס קפה קטנה. "אני יודע שזמן הרמדאן עכשיו", אמרתי, "ולא אשתה אם אתם צמים". "זה בסדר", השיב סעיד, "אני מוסלמי כך שלא אשתה, אבל אתה אינך, ואתה אורח בביתי, לעונג יהיה לי אם תשתה".

    מהעיתונות הישראלית למדתי שהאינתיפאדה היא דרך חדשה להשגת היעד עתיק היומין של הערבים להשליך אותנו לים אבל שניהם אמרו לי שכל רצונם הוא מדינה משלהם לצד מדינת ישראל. הרגשתי שהפלסטינים באמת נשאו עמם מסר של שלום, אבל שזריקת אבנים לעולם לא תשכנע אותנו בכך. הסכמנו, לפיכך, שאביא איתי כמה ישראלים לדיאלוג עם אנשים מיריחו. זה היה דבר יוצא דופן שיכולנו, כישראלים, לשבת בבתים פלסטינים בזמן האינתיפאדה, ללא כל חשש לבטחוננו.

    באחד הדיאלוגים נכנסנו לצריף קטן, ובו חדר אחד בלבד. הקירות היו מסוידים לבן ובאחת הפינות עמדה מיטת ברזל פשוטה, הרהיט היחיד בחדר. על המיטה שכב איש כהה, מבוגר, כמוש, עור ועצמות, לבוש גלביה לבנה שנראתה כמעט כתכריכים. קשה היה לדעת אם הוא חי או מת. אחד המארחים שלנו כרע לידו ואמר בלחש "יש כאן קבוצה של ישראלים, הרוצים לדבר איתנו על שלום".

    האיש הזקן אסף את עצמו, וקם מהמיטה באיטיות רבה. הוא נראה כמו מהטמה גנדי, רק גבוה יותר ומכובד. הוא ניגש אלי לאיטו, כרך זרועותיו סביבי ונישק אותי. "איפה הייתם?" שאל אותנו "חיכינו לכם זמן רב כל כך".

    ***

    המפקד שלי האמין בחפותה של וואג'יהא, וניסה לשחרר אותה מהכלא. בפעם הבאה שנקראנו למילואים, הפעם ברמאללה, הצעתי לו שננסה לשכנע את הפלסטינים שם להפסיק לזרוק אבנים, כשבתמורה נאפשר אנחנו את ההפגנות הבלתי אלימות שלהם (שהיו אסורות). הוא הורה לי לנסות למצוא מנהיגים ברמאללה שיסכימו לכך. לא הצלחתי, אבל משנודע הדבר לצבא – נשלחתי לכלא. הייתה זו אכזבה נוראה עבורי לראות את הצבא שלי, שאיתו הזדהיתי, מעדיף פלסטינים זורקי אבנים על פני הפגנות בלתי אלימות למען החופש.

    ***

    החוויה שלי ביריחו הובילה אותי לעזור לבנות קבוצות דיאלוג פעילות בתריסר ערים, כפרים ומחנות פליטים פלסטינים. הקשר האנושי בין הפלסטינים לבינינו הישראלים שכנע אותי שאנחנו חייבים לעבוד יחד, ומסיבה זו הצטרפתי ללוחמים לשלום.

    ***

    את הסיפור המלא של התנסויותי בקבוצות דיאלוג פעילות ושל ניסיוני לשכנע את הצבא להרשות הפגנות בלתי אלימות ברמאללה (שהוביל למאסרי) ופגישתי עם יאסר ערפאת בתוניס, ניתן לקרוא בספר זכרונותי: "ציוני בין פלסטינים", הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 2012.

    X