CHAPTERS
    סיפורים אישיים נור שחאדה
    X

    נור שחאדה

    טולכרם

    "אי-אלימות מהווה איום על הצבא לא פחות מאשר אלימות"
    צייצו את זה

    נור שחאדה גר עם אשתו בטולכרם בגדה המערבית. כיום בן ארבעים, עובד סוציאלי. בעברו, היה מבוקש בישראל ומנהיג מפלגת הפתח מקומית. נולדתי וגדלתי במחנה הפליטים של טולכרם. חיינו בתנאים מאד קשים, בלתי אנושיים. מסביבי ראיתי רק אלימות, הרג ומעצרים. ב-1972 צה"ל עצר את אבי על החזקת נשק, וכלא אותו לתקופה קצרה. כשהייתי בן חמש עשרה, נהרגו כאן במחנה שני גברים צעירים. אחר כך החלטתי להשתתף בהתנגדות. באותו זמן התגלה שצה"ל הרעיל בית ספר לבנות, ותלמידות חלו מאד. תושבי טולכרם זעמו, ורבים החלו להפגין. השתתפתי בהפגנות, ונעצרתי לראשונה. ב-1987, בתחילת האינתיפאדה הראשונה, סיימתי תיכון והתחלתי ללמוד באוניברסיטת ביר זית. שנה לאחר מכן סגרו את האוניברסיטה ונעצרתי שוב, והפעם גם הוכיתי על פעילותי בהתנגדות. הפחידו אותי בלי רחמים. אחר כך, אחרי עוד מעצר, המשכתי לרוץ בכיוון. תוך זמן קצר הפכתי למבוקש בישראל. תוך כדי ריצה, הפכתי לאחראי על האגף הפוליטי והצבאי של מפלגת הפתח המקומית. היינו מוכנים להילחם בכיבוש בכל דרך, כדי להשיג חירות עבור הפלסטינים. באותו זמן רציתי גם להתחתן, אבל למבוקש היה קשה למצוא אישה. בסוף מצאתי את אמל, אשתי לעתיד, בהפגנה. היא זרקה סלעים על חיילים, ואני מייד ידעתי שהיא האישה בשבילי. ביום החתונה, ב-1989, חיילי צה"ל מחופשים לנשים באו לעצור אותי. למרבה המזל, הם זוהו כאורחים בלתי קרואים, ונורו יריות. ברחתי עם הכלה לאזור הררי, ושם התחתנו בסתר. במשך שש השנים הבאות לא ישנתי במיטה שלי. שנה אחת הסתתרתי, ואז נתפסתי, ואת חמש השנים הנותרות ביליתי בכלא. בכלא נחקרתי במשך שמונים וששה יום. תקופה קשה במיוחד, שכללה מכות, הפחדה וקרבות מחשבה. העינוי המנטאלי היה יותר גרוע מהאלימות הפיסית. במשך עשרה ימים ננעלתי בחדר זעיר וחשוך עם תשעה אנשים נוספים, כולנו יושבים עם ידיים ורגליים באזיקים הדוקים: אם רצית ללכת לשירותים, היית צריך לעשות זאת לבד. במשך התקופה שביליתי בכלא הפכתי לנציג האסירים הפלסטינים, ודרך משא ומתן עם הסוהרים הישראלים למדתי איך להשתמש בדו שיח כדי להפגיש בין צרכים. ביום שבו עזבתי את הכלא, הפקח עודד אותי להשתתף בתהליך השלום, אבל אני אמרתי לו, "עכשיו אני אדם חופשי ויכול לעשות מה שני רוצה. השלום לא השיג שום דבר." חשבתי לעצמי, קודם הישראלים עוצרים אותי, ואז הם מבקשים ממני לעשות שלום! אחרי שהשתחררתי עבדתי בסיוע לרשות הפלסטינית במאבק נגד חמאס. ב-2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, אני זוכר שהלכתי למשרד מפקד הגזרה וזרקתי אבנים על הצבא הישראלי. האלימות הסלימה כשדוקטור ת'אבט ת'אבט, חבר בכיר בתנועתו של יאסר ערפאת ואדם שהאמין בכל לבו בתהליך השלום, נורה למוות בחניית ביתו. באמצעות הריגת האדם הזה, הישראלים הרגו כל תקווה לשלום. הם פשוט תדלקו את ההתנגדות. מאז ואילך ראינו מטוסים, טנקים ופלישות. איבדתי גם ארבעה מחבריי הטובים ביותר. בערך סביב הזמן הזה התחלתי לשאול את עצמי, לאן כל האלימות הזו מובילה אותנו? ואז, מרצה שלי לשעבר ביקשה ממני להקים תנועה בלתי אלימה. כיוון ששום דבר אחר לא עבד, חשבתי שאנסה, ואספתי עשרים איש לסדנה ולתרגול. לא היה קל לשכנע אנשים להשתתף, אבל ככל שלמדתי את כתבי גנדי, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה, כך הייתי בטוח יותר שזו הדרך היחידה. ידעתי שאי-אלימות תעבוד יותר טוב מאלימות עם הישראלים. הרבה אנשים בטולכרם לא הסכימו וכינו אותי בוגד, אבל אני סירבתי להקשיב. ביום שפתחתי משרד לשלום, בדיוק כשעמדתי לצאת לטיול עם אשתי והילדים, נעצרתי שוב על ידי צה"ל. הם קשרו אותי, כיסו את עיניי וחקרו אותי. ידעתי שעשו זאת מפני שאי-אלימות איימה עליהם בדיוק כמו אלימות. השתתפתי בתנועה מיום זה והלאה, ובמשך השנים קירבתי חברים מסביבי לדרך החשיבה שלי. בלוחמים לשלום אני שמח לדבר עם החיילים הצעירים שהניחו את נשקם ומצטערים על מה שעשו. אני יכול לסלוח להם. אבל אם הייתי פוגש חייל צה"ל מבוגר, לקראת סוף חייו, שפתאום מבקש סליחה מתוך פחד מהמוות, הוא לא היה זוכה לקבל את סליחתי. מי שאינו שופט את עצמו אינו ראוי לסליחה, אלא לשיפוט בידי אחרים. באשר לעצמי, מעולם לא האמנתי בהרג חפים מפשע, וכל מה שעשיתי נועד להגן על אדמתי, ולכן אני מאמין, שאיני זקוק לסליחה על שום דבר שעשיתי.

    הסיפור האישי נרשם בעזרתו של פרויקט Forgiveness Project

    X