CHAPTERS
    סיפורים אישיים אורן קליסמן
    X

    אורן קליסמן

    תל אביב

    ביחידה שלנו קראנו לפעולה "התקפת טרור". ביחידה אחרת קראו לזה "טבח"
    צייצו את זה

    אורן קליסמן, בן 30, הוא תלמיד בחוג לפיזיקה באוניברסיטת ת"א. בתקופת שירותו בצה"ל היה מפקד מחלקה. גדלתי בכפר ליד הגליל. חיינו מוקפים בערבים, אך לא היה לנו שום קשר איתם. לא שנאנו אותם, רק התעלמנו מהם. הפעם היחידה בה פגשתי ערבי הייתה כשאמי נתנה טרמפ לאיש זקן שרצה להגיע לכפר השכן. זה היה דבר לא רגיל אז, שאישה ישראלית תעשה דבר הומאני כזה. היא לא הסתכלה עליו כערבי או יהודי, אלא כאיש זקן שהיה זקוק לעזרה. בדומה להורי ולאחי, התגייסתי לצבא בגיל 18. הצטרפתי ליחידה מיוחדת בחיל הצנחנים, ולאחר שנתיים הפכתי קצין. כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, נקראתי לשרת בגדה המערבית, באזור שכם, כמפקד של 20 חיילים. זאת הייתה תקופה אינטנסיבית במיוחד, וכל לילה יצאנו למבצעים, רובם מעצרים. רוב המעצרים התנהלו "חלק", בלי בעיות. לא עבר זמן רב והתחלתי להרגיש שאני לא רוצה להיות שם. ברמה אחת יכולתי להצדיק את המעצרים, שכן הפלסטינים האלה אולי תכננו התקפות נגדנו. אבל כל הזמן חשבתי על המשפחות שלהם, כמה הם סובלים. באחד המארבים הצבנו רכב משוריין קרוב למחנה פליטים והמתנו עם הצלפים שאנשים יצאו ויזרקו עלינו אבנים ובקבוקי מולוטוב. פיתינו אותם כדי להוציא אותם החוצה. אם מישהו זורק עליך בקבוקי מולוטוב, זה בסדר לירות בו, לפי ההוראות שניתנו. חיילים מאומנים לפעולה, כך שהאנשים שלי היו נלהבים מאד לסוג כזה של פעולה. אבל לגבי זאת הייתה שאלה מוסרית – האם אנחנו מעודדים את הפלסטינים לזרוק אבנים כדי שנוכל להרוג אותם? ואז, בפברואר 2002 הגיעה נקודת מפנה גדולה עוד יותר עבורי: נערכה התקפה על נקודה צבאית ישראלית ליד רמאללה, במהלכה הרג פלסטיני חמוש 6 חיילים. זה היה שוק אדיר לצבא הישראלי הכל-יכול: לא רק שהוא הרג 6 חיילים, הוא גם הצליח להסתלק ללא פגע. כתוצאה מכך, 24 שעות אח"כ קיבלנו פקודה יוצאת דופן – לחסל את כל קציני המשטרה הפלסטינים בשורה של מחסומים בכל הגדה המערבית. המלה "נקמה" לא נזכרה אף פעם, אבל היה ברור לנו שאנחנו אמורים לנקום את מות החיילים. הקטע הקשה בשבילי היה להיווכח שהצבא שלנו פועל מתוך רגש נקם, ואני מצטער לומר שכתוצאה מכך נהרגו 15 שוטרים פלסטינים חמושים. ביחידה שלנו כינינו את הפעולה "התקפת טרור", ואילו ביחידה אחרת הם לקחו את זה הלאה וקראו לה "טבח". התגובה הצבאית הרשמית היתה ששוטרים אלה היו מחבלים, אבל אני לא מאמין לזה בכלל, כי לא היה שום ניסיון לעצור אותם. מאוחר יותר דיברתי על כך בארגון "שוברים שתיקה" – קבוצה של חיילים לשעבר המעבירים בקורת על השיטות בהן פועל הצבא בשטחים הכבושים. הסיפור שלי הודפס אח"כ בעיתון ישראלי. באפריל 2002, בחג הפסח, הייתה התקפת טרור מסיבית בנתניה – 30 איש נהרגו ו-140 נפצעו. למחרת נקראתי לצבא להשתתף במתקפת נגד. נאמר לנו להשתלט על כל הערים בגדה המערבית. היחידה שלי כבשה את שכם, בה היה המצב מתוח וקלאוסטרופובי. הרחובות היו מסוכנים מדי לפעולה ולכן השתלטנו על בתים. יום אחד שמעתי ירייה מהחדר השני בבית שבו ישבתי. זה היה אחד החיילים שלי, שירה מהחלון לעבר גבר פלסטיני שניסה לגרור גופה מהרחוב. הפקודות שקיבלנו ציינו שיש לירות רק בחמושים, אבל החייל אמר לי שהוא קיבל פקודה לירות. זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי נוקט עמדה ברורה. אמרתי לו בתוקף שלא מעניין אותי מה אמרו לו לעשות, אבל אסור לו בהחלט לירות באדם שסוחב גופה. אנחנו היינו מוקפים בפלסטינים שנלחמו בגבורה, ואני הבנתי שהם ממש כמונו לפני 60 שנה, נלחמים בייאוש על הבית. עבורי זו הייתה נקודת מפנה נוספת, עוד צעד לקראת ההכרה שאני לא מאמין יותר במה שאני עושה. בתום המבצע ביקשתי מהמפקדים שלי למצוא לי מחליף. כיום, הדבר הקשה ביותר הוא לנסות להסביר לישראלים איך ולמה עברתי את התמורה הזאת. רבים רואים בי בוגד, למרות שמשפחתי וחברי הקרובים מקבלים את עמדתי. אינני מחפש סליחה, אלא הבנה. אינני יכול לסלוח למי שרוצה להרוג ישראלים בפיגוע התאבדות, ואינני מצפה ממשפחות השוטרים ההרוגים לסלוח לי. למרות זאת, דיאלוג כנה הוא חשוב, שכן הוא יביא להבנה. זה מה שקרה ב"לוחמים לשלום": פגשתי אנשים שרצו להרוג אותי לפני כמה שנים, ולהיפך. הקטע המרפא בסיפור עבורי הוא הקמת קבוצה חדשה של "לוחמים לשלום" בשכם, שם אני מסתובב חופשי, מדבר עברית, לא מפחד יותר. זאת הייתה תחושה שלא תיאמן. בפעם האחרונה שהייתי שם הייתי חייל ברכב צבאי, מבצע מעצרים.

    הסיפור האישי נרשם בעזרתו של פרויקט Forgiveness Project

    X