CHAPTERS
    סיפורים אישיים סולימאן אל-ח'טיב
    X

    סולימאן אל-ח'טיב

    רמאללה

    אני סולימאן אל-ח'טיב מכפר חיזמה בצפון-מזרח ירושלים. גדלתי במשפחה שנאבקה בכיבוש וגם ניזוקה ממנו באופן ישיר. התפיסה שעליה גדלנו בבתים שלנו היתה תפיסה שלפיה הפתרון הצבאי הוא הפתרון היחיד האפשרי. בגיל 12 הצטרפתי לתנועת פתח ועשינו את הדברים שעושים בגיל הזה: זריקת אבנים, כתיבת ססמאות, קצת בקבוקי מולוטוב. זה היה בשנת 86, לפני האיתיפאדה הראשונה וכמו שאמר החבר חן, יכול להיות שגם אנשים שנמצאים פה ניזוקו מדברים שאנחנו עשינו. כשהייתי בן 14 אני וחבר שלי דקרנו חיילים ישראלים. עצרו אותנו. אני הייתי בן 14 ונשפטתי ל-15 שנות מאסר, והחבר שלי נשפט ל-18 שנות מאסר. אני רוצה גם לספר קצת על החיים הקשים, על הסבל של המעצר. שנתיים ראשונות הייתי בכלא חברון באגף הילדים.ההנהלה והפיקוד של כלא חברון היתה הקשה ביותר מבין בתי הכלא האחרים באותה תקופה. הסבל שם היה גדול עוד יותר בגלל שגם מתנחלים מקריית ארבע שירתו בתור סוהרים ושוטרים שם. למשל, היו אפילו בעיות… לא תמיד היו מים לשתייה ובטח לא למקלחת. בעיות מהסוג הזה. באופן כללי, דברים כמו מכות לעצירים, גז מדמיע לתאים, הפשטה של עצירים, היו דבר שבשיגרה. אחרי זה, כשעברתי לכלא ג'נייד ליד שכם, עבדתי שם בספרייה תקופה מסוימת והיתה לי הזדמנות לקרוא הרבה. קראתי גם ההיסטוריה של העם היהודי. אני, כל החינוך שלי וכל התפיסות שלי התגבשו בבתי כלא. לא הלכתי לאוניברסיטה. בכלא היו עושים ישיבות יומיות ללימוד, קבוצות לימוד. ככה התחילה להתפתח אצלנו מחשבה חדשה לגבי הסכסוך והדרכים לפתור אותו. אחרי השינויים – גם אלו שחלו בזירה הבינלאומית, גם השינויים שחלו בהנהגה של אשף וגם השינויים שחלו בבתי הכלא (לאסירים ולדעה שלהם זו יש השפעה בקרב הציבור הפלסטיני)- התחיל לאט לאט להתקבל הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אחרי עשר שנים וחמישה חודשים בכלא, בשנת 97', יצאתי. הכלא האחרון היה כלא באר שבע. למרות כל הקשיים, הגדר, הסגרים, ההתנחלויות וכו', אנחנו, כמה מן האנשים נמצאים כאן, הקמנו את מרכז אבו סוכר לשלום. אנחנו מאמינים שמי שיכול בעצם לשנות את המצב הם לוחמים, ששילמו באופן אישי על המעורבות שלהם

    X