כשהמדינה הופכת אותנו לרוצחים

כשהמדינה הופכת אותנו לרוצחים

  • Post Category:חדשות

מדינות הן גופים שמותר להן להרוג. זה אחד הדברים הראשונים  שלמדתי כשהתגייסתי. אימנו אותי, ציידו אותי ושלחו אותי ביחד עם עוד הרבה חברים להרוג ולנסות לא להיהרג. זה היה עיקר האימון הצבאי, באותו זמן גם האמנתי שהמדינה הזו, מדינת ישראל יודעת מה היא עושה וכאשר היא שולחת אותי להרוג זה באמת לאחר שיקול דעת ולאור זה שהאנשים בצד השני מסוכנים לקיום. מתוך אמונה בעקרון זה שרתתי בצבא משך שנים רבות בסדיר ובמילואים תוך שאני בטוח, שלמדינה ולעומדים בראש הגופים הביטחוניים יש באמת שיקול דעת וכאשר המדינה מחליטה, היא לא עושה את זה בקלות ראש, לא תוך התעללות ובוודאי לא תוך שוויון נפש והתעלמות מסבל.

אבל מה קורה כאשר המדינה מאבדת את זה, כאשר היא מתחילה להרשות לעצמה להרוג, לרצוח, לפגוע ולהתעלל באזרחיה ובאלו שנמצאים תחת שלטונה? מה קורה כאשר הכוח של המדינה ושל הגופים שהיא מפעילה בגלוי ובסתר מופעל בלא שיקול דעת ותוך התעללות בלתי נתפסת באדם אחד שיש לו שם. אדם אחד שמבקש לדעת דבר אחד: מה הפשע שלי? על מה עצרו אותי? ובמיוחד כאשר הפשע היחידי שאותו אדם אשם בו כעת הוא אחד ואין עליו כפרה – הוא פלסטיני, קוראים לו מאהר אל אחרס, הוא אב, הוא בן זוג והוא שובת רעב.

מאהר אל אחראס, וכמוהו עוד רבים אחרים נמצאים כעת בכלא תוך שימוש בכלי הבלתי חוקי שמדינת ישראל הכשירה "לצורכי בטחון" הכלי שנקרא "מעצר מנהלי". כל מה שמאהר ואחרים מבקשים לדעת הוא "מה פשעי?" הזכות לדעת במה הוא נאשם היא זכות הניתנת לכל אדם שנעצר, הכוונה כמובן, כל אדם שנעצר ושיש לו מדינה שתגן עליו, או גוף משפטי כלשהו שיגן עליו. לא כך המקרה של הפלסטינים הרבים שנמצאים במעצר מנהלי או תחת סיכון במעצר מנהלי. לא כך המקרה של מאהר שהחליט לשבות רעב עד שיאמרו לו במה הוא אשם  ומדוע הוא עצור- עד שיקבל משפט. ומדינת ישראל מסרבת, מדינת ישראל מעדיפה להפוך אותי, אותנו את כל אזרחיה לרוצחים, רוצחים המביטים בשוויון נפש יחסי בגוויעתו למוות של אדם המבקש שיעשה עמו צדק.

בהתנהלותה הקלוקלת מדינת ישראל הופכת כל אחד מאיתנו לרוצח. כל אחד מאיתנו שאינו מוחה ומתנגד להתעללות בשובת הרעב מאהר אל אח'ראס הוא כמשתף פעולה עם השלטון המתעלל, משתף פעולה עם הפניית המבט מהסבל האנושי ומשתף פעולה עם מנגנון שכל קשר בינו לבין צדק אינו קיים. שופטי בג"ץ, עובדי המדינה בגופים הבטחוניים, חיילי המילואים והאזרחים משלמי המיסים. תמונתו של מאהר אל אחראס הגווע צריכה להדליק אצלנו מדורה לא נורה, אלא מדורה. המדינה שלנו הופכת אותנו לרוצחים, לא כדי להגן על קיומה, לא כדי להגן על אזרחיה אלא מתוך תיקוף והכשרה של הליכים בלתי דמוקרטיים ובלתי אנושיים הליכים שמתחילים במיטה בבית החולים קפלן ומגיעים עד המעצרים והניידות בבלפור.

בשביתתו הוא שופט אותנו. מאהר אל אחרס מעמיד מול עינינו את כל מנגנון הכיבוש והדיכוי שכולנו עוברים ואנחנו נהיה אשמים. כשהמדינה מחליטה לרצוח תוך התעלמות, לרצוח תוך  התעללות ותוך  ניצול  של כוחה כל אחד מאזרחיה הופך לרוצח. זו לא המדינה עלייה נלחמתי זו לא המדינה עלייה חלמו אמותינו ואבותינו כאשר הקימו אותה. המדינה שגורמת למוות של היחיד לא תהסס לגרום למוות של הרבים. אני קורא לאנשי השב"כ ומנגנוני הבטחון– סרבו לשתף פעולה עם העוול, אני קורא לחיילים בסדיר ובמילואים – סרבו לשתף  פעולה עם העוול, אני קורא לכל האזרחים, גם אלו שלא מאמינים שלפלסטינים יש זכויות – סרבו לשתף פעולה עם המנגנון הזה. כי כאשר המדינה מאבדת את הרסן היא לא עוצרת באדום והמנגנון ידרוס את כולנו. סרבו להיות רוצחים.

תולי פלינט,

מתאם כללי ישראלי, לוחמים  לשלום. סא"ל במילואים.

סא"ל (במיל') תולי פלינט, נשוי +2, הוא עו"ס קליני ומטפל משפחתי המתמחה בטראומה, בפוסט-טראומה והתמכרויות. בעברו הצבאי שירת כמ"פ ומג"ד בתפקידי לחימה ו-6 שנים כקב"ן אוגדה. לאחר מבצע 'צוק איתן' נטש את דרך הכוח והצטרף לתנועת 'לוחמים לשלום' המקדמת ערכי שיוויון ושלום בדרכים לא אלימות ובה הוא משמש כ'מתאם הכללי הישראלי' מזה 3 שנים.