חולוד אבו-רעיה 

תרקומיה

חולוד אבו רעיה מודעת היטב לעובדה שהיא תופעה יוצאת דופן. אישה פלסטינית בארגון כמו "לוחמים לשלום", היא תופעה לא מקובלת.  אלא שלתנועה הגיעה חולוד בת ה-30 גם דרך אישה: האמא שלה, שכבר הייתה פעילת שלום, היא שהביאה אותה למפגש הראשון עם קבוצת נשים ישראליות פעילות שלום.

חולוד, עורכת ב"מדיה אקשן" בבי.בי.סי ברמאללה, מודה שהיה לה קשה.  יותר ממה שחשה תשוקה לשלום, הרגישה שנאה. לפגישה השנייה הלכה מתוך סקרנות ותחושה שהיא צריכה להבין יותר. ועוד יותר. ההתנסות המשיכה, עד שהפסיקה אותה לאיזו תקופה. 

כשגרונה חנוק מדמעות של התרגשות ורגשות לא פתורים, מספרת חולוד שלפני כשנה שמעה על "לוחמים לשלום". סקרנות לראות מה השתנה בפעילות של הארגוני השלום. חבר הזמין, והיא הלכה.  שם מודה חולוד בבלבול גדול שאותו עוד לא פתרה. אולי זו האמונה שאולי בכל זאת אפשר לקדם כך שלום, אולי זאת חברות אמיצה שקשרה עם ישראליות בקבוצה. " דווקא כאן הרגשתי שהעשייה שלנו יותר מציאותית", היא מספרת;" זו המסגרת בה אני יכולה לדבר על החזון שלי".

לא כולם מתלהבים לפעילותה יוצאת הדופן של האישה הצעירה. הוריה דווקא איתה; האחים והאחיות מלאי ספקות.  כשהזמינה אותם להקרנה של סרט על התנועה ברמאללה, הטיחו בה שהיא "עושה נורמליצזיה". "יכול להיות שלו היה לי אח שאהיד היה להם יותר קל לקבל את פעילותי", מנתחת חולוד בפיכחון את הוויה הפלסטינית הפוליטית – חברתית.

אלא שלה נדמה שהחזון שלה תואם את האג'נדה של "לוחמים לשלום".  והחזון הזה פשוט: גבולות 67 בלי התנחלויות ובלי כיבוש, יכולת לצאת מחברון לרמאללה בלי מחסומים ובלי להדאיג את ההורים. "הלוחמים לשלום שותפים לחזון שלי", משוכנעת חולוד; "בלי זה, לא הייתי פה".

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

שתפו את הסיפור

עוד מהסיפורים שלנו

סיפורים אישיים של פלסטינים וישראלים, אשר החלו באירועי אלימות להם היו עדים או שותפים, ולמרות זאת, בחרו להיות פעילים בדרך של שותפות לא אלימה. דרך המובילה לעתיד טוב יותר לכולנו
סיפורים אישיים של פלסטינים וישראלים, אשר החלו באירועי אלימות להם היו עדים או שותפים, ולמרות זאת, בחרו להיות פעילים בדרך של שותפות לא אלימה. דרך המובילה לעתיד טוב יותר לכולנו